הבנו שככה, עם פרגולה בעלת בטן שמגיעה כמעט עד הרצפה (אפילו ננסית הבית לא יכלה לעמוד מתחתיה זקוף), אי אפשר לארח אנשים בסוכה.
ורצינו. סוכה, לארח, אנשים.
אז התגייסנו , כל הפלאחים, למבצע הרמת המוראל והרף.

היום השני של הטראק בטושטי. אחרי הליכה ארוכה ותלולה הגענו לראש ההר וחיפשנו את השביל שמוביל למטה אל הכפר הקרוב. לא מצאנו אותו, אבל ההר נראה ירוק וידידותי ולכן פשוט התחלנו לרדת כלפי מטה

יש לנו חברים חדשים. תאה גאורגיאנית, יאן שוודי, והם מציעים לנו את החדר שלהם כשאנחנו חוזרים מותשים מהלילה של השינה בשטח. אנחנו חוזרים ופוגשים אותם בטביליסי לארוחה נהדרת.

אחרי המפגש הלא נעים של אחורי הברך שלי עם כלב הרועים הזועם בטושטי, אני בודקת שהפחד היה מקומי ושאין לי בעיה להתקרב לכלבים. לפחות לא לנחמדים שבהם, וזה ספציפית אמץ אותנו לכל העליה במסלול של הקרחון.

אה, היתה גם תכנית אומנותית בדמות סרטים על בז ומעליליו בהשראת הנשיאונל ג’אוגרפיק שצלמה יפי. היה קורע לב ומעניין.

“תראה שברגע שהם יגיעו הם מיד ירצו להתחיל לנקות”, אמרתי לגבוה כשהכנו את הבית לקראת ההגעה שלהם, ומתוך הכרות עם הנפשות הפועלות כבר הכנתי מטליות.
הוא הסתייג, אבל רמת ההתלהבות שלהם לנקות את הגג לא השאירה מקום לספק.
אנחנו מודים להיא-לי על החינוך המסור שהיא מעניקה להם!

שעתיים תרבות (וכמו שהיא-לי אמרה: הם ניצלו בערב אחד את המינון השבועי שלהם)

חלוקה (לא הוגנת במיוחד) של מקומות לינה.

המלאכיות…

קצת רקע:
הגבר היה צריך להדליק אש על הגג, כדי לחגוג את הגבריות שלו, וכל שאר יצורי הבית תמכו ונרתמו לפרויקט הדלקת המדורה.
אחרי התייעצויות עם טובי המומחים בארץ, הוחלט על קנייה של סאג’ שיכיל את האש הגדולה. סאג’ גדול. הכי גדול שיש.
אז נסענו לכפר הערבי והתדפקנו על שערים סגורים ושאלנו ועברנו לכפר השכן, ושם כשהיה סגור לא התייאשנו ודפקנו על הדלת של הבית ליד ואישה אחת מבוגרת ומלאה ולבושה מאוד אמרה לנו בערבית ובשפת הסימנים שנחכה רגע וירדה ופתחה לנו מן מחסן מגובב ושם בפינה הימנית ראינו אותו.
והתמקחנו, או לפחות ניסינו כי היא הייתה מאוד נחושה ואולי היא ראתה כמה אנחנו רוצים אותו, ולכן בסוף הסכמנו ושילמנו ועטפנו אותו טוב ושמנו אותו מאחור ונסענו איתו בחזרה לת”א והעלנו אותו לגג.
והוא מתאים בדיוק.